"יש עוצמה ומקוריות גדולה בשירתה של אילנית שרף ויגודסקי – היא שמחה, בלתי צפויה, משחקית, מתריסה, אנרגטית, מלאת הומור ומשוחררת מהתניות וציפיות מוקדמות. ויגודסקי לא כותבת באחד הסגנונות המקובלים בשירה העברית לדורותיה – כמו הזועם-פוליטי, או הדחוס-אינטלקטואלי, הרליגיוזי-נרגש, או השקול-מעוצב – אלא בסגנון שבמידה רבה היא התקינה לעצמה, סגנון שאפשר לכנות: חומרי. ואולי: פלסטי. מילים הם חומרים בשבילה, והיא חושבת עליהן כמו שציירת, פסלת, אמנית מיצג או וידיאו ארט חושבת על חומרי היצירה שלה: משהו שכדי להפיק ממנו אמנות צריך לערבב, למרוח, לשפוך, להטיח, למתוח, ללוש, לחתוך, למוסס, למולל, לצלם, לתעד, להקפיץ, להרקיד, לדובב, לערום בערימה, לבנות ממנו מגדל, לקבור באדמה, לראות איך הוא מגיב למוזיקה, לאור, לחושך, לחשמל, לאש – עד שהשיר נוצר. 

​

אפשר להצביע על שני מניעים עיקריים המפעילים את יצירתה של ויגודסקי. הראשון הוא סקרנות חסרת מעצורים, רצון עז לחקור ולגלות מה אפשר לעשות במילים ועם מילים, והשני הפוך בכיוונו ודומה דווקא לזהירות : התגוננות מפני הבורות והתהומות שמאיימים על החיים – פרידה, אובדן, מחלה, כישלון, רעב, טירוף, מוות.

לפעמים שיריה של ויגודסקי כותבת הם גשרים שהיא בונה כדי לטפס מעל הבורות האלה, ולפעמים סולמות או חבלים שבאמצעותם היא מנסה לנו מתוכם והלאה. בכל מקרה, מדובר ביצירה חומרית מאוד – גשר, סולם, חבל –  שמאפשרת  לויגודסקי  ללכת על הקצה ועד לקצה."

​

אלי הירש