It is joyful, unpredictable, playful, defiant, energetic, full of humor and free of stipulations and prior expectations. Vigodsky doesn't write in any of the excepted styles of Hebrew poetry of the ages , be it the angry– political, the dense–intellectual, the touching–religious or the thoughtfully designed, but in a style that she very much constructed for herself, a style that can be called  material . and maybe: malleable.

For her, words are material, and she thinks about them as a painter, sculptor, constellation or video artist think about their material: as something that to make art out of, you need to stir, spread, spill, fling, stretch, knead, cut, melt, squeeze, photograph, document, bounce, make it dance, stimulate, to stack, build a tower out of, bury in the ground , see how it reacts to music, to light, to dark, to electricity, to fire – until the song is made.  

Sometimes Vigodsky's poems simply trace in words – and closely so – the material process that is tied directly to plastic art, like the wonderful poem "The Plaster Feels" that describes  a lesson in plaster molds; and sometimes, like in her experimental "Experimentations" songs, that follow  fantasized art creation procedure – a constellation making etc.'- that can only be realized by words. In other cases the songs just model a painting or a sculpture – sometimes a figurative drawing with clear contour lines, sometimes a wilder painting, full of drive, motion and energy. Only most of the songs aren't about plastic art, but apply techniques and tactics from the world of plastic art on more traditional poetry – ballads, love poems, pain poems, long poems, epics, and even liturgies and hymns – and their material nature shows mainly in their wild, and sometimes twisting musicality, in their tendency to play with forms of rhyme and rhythm, grammar and tone, pain and pleasure, attraction and repulsion, until the words reveal their false bottom, the musical and sentimental stuff they are made of. 

​

​

You can point to two major motives in Vigodsky's writing. The first is curiosity, a strong urge to research and discover what can be done in words and with words, and the other is much like caution or self-defense: defense against pitfalls and abysses that threaten life – separation, loss, illness, failure, hunger, madness, death. The songs Vigodsky writes are at time bridges she builds to cross these pits, and at times ladders or ropes with which she tries to climb out and away. In any case, it is something very material – a bridge, a ladder, a rope – and the poems don't always allow a clear distinction between fear and taking risk, between trying to stay safe and trying to go all the way, on the edge. 

​

 "Wet Lilly", Vigodsky's first poetry book, is without a doubt one of the most surprising and exciting poetry books that have been written in Hebrew in the last decade.

היא שמחה, בלתי צפויה, משחקית, מתריסה, אנרגטית, מלאת הומור ומשוחררת מהתניות וציפיות מוקדמות. ויגודסקי לא כותבת באחד הסגנונות המקובלים בשירה העברית לדורותיה – כמו הזועם-פוליטי, או הדחוס-אינטלקטואלי, הרליגיוזי-נרגש, או השקול-מעוצב – אלא בסגנון שבמידה רבה היא התקינה לעצמה, סגנון שאפשר לכנות: חומרי. ואולי: פלסטי. 

​

מילים הם חומרים בשבילה, והיא חושבת עליהן כמו שציירת, פסלת, אמנית מיצג או וידיאו ארט חושבת על חומרי היצירה שלה: משהו שכדי להפיק ממנו אמנות צריך לערבב, למרוח, לשפוך, להטיח, למתוח, ללוש, לחתוך, למוסס, למולל, לצלם, לתעד, להקפיץ, להרקיד, לדובב, לערום בערימה, לבנות ממנו מגדל, לקבור באדמה, לראות איך הוא מגיב למוזיקה, לאור, לחושך, לחשמל, לאש – עד שהשיר נוצר.  

​

לפעמים שיריה של ויגודסקי פשוט עוקבים במילים – וכמה שיותר מקרוב – אחר תהליך חומרי הקשור במישרין לאמנות פלסטית, כמו השיר הנפלא "הגבס מרגיש", שמתאר שיעור בתבניות גבס; ולפעמים, כמו בשירי "הניסויים" הנסיוניים שלה, הם עוקבים אחרי תהליך אמנותי מפונטז – יצירת מיצג וכו' – שהדרך היחידה שלו להתממש היא במילים. ובמקרים אחרים השירים פשוט מידמים לציור או לפסל – לפעמים ציור פיגורטיבי עם קווי מתאר ברורים, ולפעמים ציור פרוע יותר, מלא תנופה, תנועה ואנרגיה. אלא שרוב השירים אינם עוסקים באמנות פלסטית אלא מחילים טכניקות וטקטיקות של אמנות פלסטית על כתיבת שירה מסורתית יותר – בלדות, שירי אהבה, שירי כאב, פואמות, מחזורים, ואפילו תחנונים והמנונות – כאשר האופי החומרי של השירים מתגלה בעיקר במוזיקליות הפרועה שלהם, העקלקלה לעיתים, בנטייתם להשתעשע בתבניות של חרוז ומשקל, דקדוק ומצלול, כאב ועונג, משיכה ודחיה, עד שהמילים חושפות את התחתית הכפולה שלהן, את החומר הרגשי והמוזיקלי שממנו הן עשויות. 

​

​

אפשר להצביע על שני מניעים עיקריים המפעילים את יצירתה של ויגודסקי. הראשון הוא סקרנות, רצון עז לחקור  ולגלות מה אפשר לעשות במילים ועם מילים, והשני דומה לזהירות או הגנה עצמית: התגוננות מפני הבורות והתהומות שמאיימים על החיים – פרידה, אובדן, מחלה, כישלון, רעב, טירוף, מוות. השירים שויגודסקי כותבת הם לפעמים גשרים שהיא בונה כדי לטפס מעל הבורות האלה, ולפעמים סולמות או חבלים שבאמצעותם היא מנסה לנוע מתוכם והלאה. בכל מקרה מדובר במשהו חומרי מאוד – גשר, סולם, חבל – ולא תמיד השירים מאפשרים הבחנה ברורה בין פחד להסתכנות, ובין ניסיון להישמר לניסיון ללכת עד הסוף, על הקצה. 

​

​

"חבצלת רטובה", ספר הביכורים של ויגודסקי, הוא ללא ספק  אחד מספרי השירה המפתיעים והמסעירים ביותר שנכתבו בעברית בעשור האחרון .